משנת ארץ ישראל על משנה ביצה ב׳:ד׳

4 בית שמי אומרין מביאין שלמים ואין סומכין עליהם אבל לא עולות – שתי מחלוקות בנושא; האחת היא האם מותר לסמוך ביום טוב. בית שמאי אוסרים, משום שזו מלאכה. אין בכך צורך למקדש, משום שניתן להביא את הקרבנות בימי חול המועד. יתר על כן, לשיטתם ניתן לסמוך בערב החג, ואסור לעשות בחג את מה שניתן היה להכין מבעוד מועד. מחלוקת אחרת היא האם מותר להביא עולות בחג. העולות הוקרבו כולן לגבוה ואיש לא אכל מהן, על כן בית שמאי אוסרים להביאן משום שאינן אוכל. אבל את השלמים אכלו הבעלים, ומותר לשחטם כשם שהותרה כל מלאכה שהיא לצורך סעודת החג.

5 ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות – אף שעולות אינן לאכילה, וסומכין עליהם – מותר לסמוך ביום טוב. בשתי המחלוקות נדון במפורט במסכת חגיגה, ונסתפק כאן בסיכום הדברים. המחלוקת על הסמיכה מוצגת כאחת המחלוקות הקדומות בעם ישראל, ונחלקו בה דורות רבים. נראה שבפועל נהגו במקדש כבית שמאי ואולי גם הצדוקים תמכו בעמדה זו. העם נמנע מלהביא קרבנות בחג משום שרצו לסמוך על הקרבן, כביטוי להשתתפות במעשה הדתי. מבחינה פורמלית ניתן לסמוך מערב החג, ואף שלא לסמוך כלל. ברם, הסמיכה הייתה מרכיב חשוב במעמד הציבורי, והעם לא רצה לוותר על מרכיב חגיגי זה שבמעשה הקודש. בית שמאי אולי צדקו מבחינה הלכתית, אך הדבר נגד את כללי הטקס ואת רצון הציבור במעמד חגיגי ומלא פרטים. בסופו של דבר ויתרו בית שמאי על עמדתם כדי לא להותיר את המקדש שמם. שיקול זה, משיכת הציבור למקדש, מופיע בכמה הלכות והנחה את החכמים בפסיקתם.

6 גם כאן נהגו במקדש כבית שמאי, אך בית שמאי נסוגו כאשר נוכחו עד כמה ההלכה משביתה את שמחת החג. תולדות המחלוקת על הבאת העולה ביום טוב היא מעין המחלוקת על הסמיכה ביום טוב, ואף בה נעסוק בפירושנו למסכת חגיגה.